נבואה

מבוא

הנבואה במקרא הייתה גילוי רצון אלוהים לאנשים שבהם בחר ה' ועליהם השרה את רוחו. הנביא מוצג כאדם שנבחר והוקדש לנבואה, לעתים בניגוד לרצונו, על מנת להביא את דבר ה' לעמו:¹ להתריע, להזהיר ולהוכיח את כל בני העם – מלכים וכוהנים, עשירים ופשוטי עם – על חטאיהם הדתיים והמוסריים ועל תוצאות מעשיהם.

ראשון הנביאים היה משה רבנו, ונביא כמוהו לא קם (דברים לד 10).² לפי המקרא, הנבואה בישראל ניתנה לנביאי ה' בלבד, ואילו נביאים שה' לא בחר בהם או שניבאו בשם אלוהים אחרים נחשבו לנביאי שקר (דברים יח 20). לנבואה בישראל קדמה הנבואה במזרח הקדום, אך הנבואה בישראל מיוחדת בין השאר בכך שרק בה יש לנו עדות על שרשרת נביאים לאורך דורות רבים – החל במשה רבנו דרך נביאי הבית הראשון ועד אחרוני הנביאים בימי הבית השני.

הנבואה במסורת חז"ל גורסת כי שלושת הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי, ועם מותם "נסתלקה רוח הקודש מישראל".³ אך נראה שהכמיהה לנבואה לא עברה מן העולם, וגם בימינו יש המבקשים את הנבואה כתיקון ומזור ליחיד ולחברה.⁴

ייחודה של הנבואה בישראל

הנבואה הייתה תופעה ידועה במזרח הקדום, החל במאה ה-18 לפני הספירה.⁵ אך הנבואה כפי שעולה מן המקרא הייתה תופעה ייחודית לזמנה ולמקומה, גם מבחינת תכניה והשפעתה וגם מבחינת משך קיומה הרצוף – ממשה רבנו בימי שעבוד מצרים ועד לנביאים האחרונים בימי הבית השני. השם נביא, שמקורו בשפה האכדית nab (=לקרוא), מלמד על תפקידו של מי שהאל קרא לו להיות שליחו ודוברו,⁶ ואותו אדם התערב לטובת העם והתפלל בעדו.⁷

כינויו של הנביא – "איש אלוהים" (שמואל א, ט 6 – 8 ועוד) – מדגיש את הקרבה המיוחדת בין האל לנביא, והכינויים "רוֹאֶה" (שמואל א, ט 9) ו"חוֹזֶה" (עמוס ז 12) מבליטים את יכולתו של הנביא לחזות את הנסתר מעיניו של אדם רגיל. חוק הנביא (דברים יח 18 – 22), מדגיש כי רק ה' בוחר את הנביא – ורק מקרב בני ישראל. הנביא הנבחר פועל בהשראת ה' ובהוראתו: "וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ"; על העם לציית לדבריו; וכל מי שרק מתיימר לדבר בשם ה',⁸ או שמופיע בשם אלוהים אחרים, הוא נביא שקר שדינו מוות.

יש נביאים שסירבו תחילה לקבל את השליחות הנבואית – דוגמת משה וירמיהו, ואילו נביאים אחרים נענו מיד לקריאת ה', כפי שעשה ישעיהו בן אמוץ (ו 8).

הנבואה הקדומה

הנבואה הקדומה כוללת את נבואותיהם ומעשיהם של הנביאים הנזכרים בתורה ובספרי הנביאים הראשונים. שלושת הנביאים הראשונים – משה, יהושע ושמואל – היו גם מנהיגים מדיניים, שפעלו בשם ה'. משה נחשב לאבי הנביאים, ראשון ויחיד, שלא קם נביא כמותו "אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד 10). בתקופת השופטים פעלה גם נביאה-מנהיגה – דבורה.
בתקופת הממלכה המאוחדת של דויד ושלמה הצטמצמו תפקידי הנביא, והוא לא שימש עוד כמנהיג העם – אלא כנביא מוכיח ויועץ מדיני למלך – דוגמת גד ונתן, הנביאים בימי דויד, ואחיה השילוני, שפעל בימי שלמה ואחריו. פעילותו של נתן הנביא ממחישה את תפקידו של הנביא כמוכיח, שבא אל דויד המלך בשם ה' והטיח בו דברים קשים על התנהגותו הבלתי מוסרית בפרשת בת שבע, ואף ניבא את העונש הצפוי לבית דויד (שמואל ב, יב).

שני הנביאים האחרונים בתקופת הנבואה הקדומה היו אליהו ואלישע. פעולתו של אליהו הנביא, כמו זו של נתן, כללה תוכחה מוסרית למלך בימיו (אחאב) ונבואת פורענות כעונש על חטאיו המוסריים (מלכים א, כא 19).

הנבואה הקלאסית: תקופת הבית הראשון

הנבואה הקלאסית כוללת את נבואותיהם ופעולותיהם של הנביאים האחרונים: שלושת הנביאים הגדולים – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל – ורוב נביאי תרי עשר. נביאים אלו, שהחלו לפעול במאה ה-8 לפני הספירה, נקראים גם "נביאי הכתב", בשל הספרים הנקראים על שמם, ונבואתם מוגדרת כנבואה קלאסית, שכן בימיהם הגיעה הנבואה בישראל לשיאה.

הנבואה הקלאסית נוצרה בתקופה של אירועים היסטוריים ותהפוכות גורליות, ובהן עלייתן וירידתן של האימפריות הגדולות, אשור ובבל. נביאי ישראל נאלצו להתמודד עם משמעות האירועים ולתת מענה לשאלות השעה הקשות הקשורות לחורבן מלכויות ישראל ויהודה ולגלויות אשור ובבל. תשובת הנביאים הייתה אחידה וחד-משמעית: ה' הוא אל אוניברסאלי המנהל את ההיסטוריה ומשתמש בממלכות הזרות כדי להעניש את ישראל (ועמים אחרים) על חטאיהם.

הנביא ישעיהו בן אמוץ כינה את מלך אשור "שבט אפו" ו"מטה זעמו" של ה' (ישעיהו י 5); ירמיהו הסביר כי ה' הוא שהעניק את השליטה באזור לנבוכדנאצר ובניו למשך שלושה דורות (ירמיהו כז 7); וכורש, מלך פרס נקרא "משיח ה'" (ישעיהו מה 1).⁹

נביאי הבית הראשון פעלו כאופוזיציה למלוכה והעמידו את הצדק והמוסר החברתי במרכז החיים הדתיים. על רקע אירועי התקופה באזור הם קראו לעם לחזור בתשובה ולהקפיד על מצוות חברתיות ועל ציוויים מוסריים, במטרה לנסות ולשנות את גורלו.

נביאי הבית הראשון גם הביאו את חזון השלום העולמי באחרית הימים, והיו ליוצרי ערכים מוסריים, חברתיים וכלל-אנושיים – "ערכי חזון וחיים לדורם ולדורות". רעיונותיהם וחזונם היו לעקרונות יסוד גם בנצרות ובאיסלאם, והם משמשים גם בימינו אידיאולוגיות חברתיות חילוניות השואפות לעצב חברה אנושית טובה יותר.¹⁰

הנבואה בתקופת הבית השני

אחרוני הנביאים פעלו בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת הבית השני והאיצו בגולי בבל לשוב ליהודה ולבנות את בית המקדש השני.¹¹ בתקופה זו נשמעו נבואות המבשרות עתיד מזהיר לעם ישראל ולתפקידו בעולם: "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מט 6) וכן נבואות לאחרית הימים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם… בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד 8 – 9).

במקורות חז"ל יש דעה הגורסת כי הנבואה בתקופת הבית השני הייתה בדרגה פחותה מזו של הדורות הקודמים והייתה נבואה של "בת קול" – ולא של התגלות. לפי דעה זו, השכינה לא שרתה בבית המקדש השני מאחר שלא כל גולי בבל שבו ליהודה, והמקדש נבנה בחסות מלך זר, כורש, "ואין השכינה שורה במעשה ידיו של יפת (=מי שנמנה עם צאצאי יפת)".¹²

ספר הנביאים האחרון, מלאכי, מסתיים באזהרת הנביא לעם: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי ג 22).¹³ יש הרואים בדברים אלו רמז לתחילתה של תקופה חדשה, שאין בה עוד נבואה להדריך את העם; ותורת ה', שניתנה למשה בסיני, היא שתלווה את העם מכאן ואילך כמקור הסמכות הבלעדי.

הנבואה בספרות חז"ל

לפי מסורת חז"ל, משה הוא "אבי הנביאים", היחיד שזכה לראות את תמונת ה' "באספקלריא (=במראה) מאירה".¹⁴ אך הנבואה באה לעולם דורות רבים לפניו, וראשיתה כבר בימי אדם הראשון. ומאז התקיימה ברצף עד לתחילת ימי הבית השני ולזמנם של שלושת נביאי התקופה – חגי, זכריה, מלאכי.¹⁵ לפי תפיסת חז"ל, "הרבה נביאים עמדו להם לישראל – כפליים כיוצאי מצרים" – אך דבריהם של נביאים רבים לא תועדו ולא הועלו על הכתב.

חז"ל גם הגדירו אמת מידה שקבעה איזו נבואה ראויה להיכתב ולהישמר: "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה; ושלא הוצרכה [לדורות הבאים] – לא נכתבה."¹⁶ הנבואה הייתה השראת רוח ה' על אדם נבחר, ובלשון חז"ל: "רוח הקודש ניתנת בפי הנביאים."¹⁷ כל נביא נדרש להכשיר את עצמו לקבלת הנבואה, ובתלמוד הבבלי נזכרות שתי דרישות: ענווה ושליטה עצמית.¹⁸

לפי חז"ל, היו בישראל "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות"¹⁹ וכולם התנבאו בסגנון שונה – גם כאשר תוכן נבואתם היה זהה, שכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד."²⁰ הנביאים השתמשו בקרבתם לה' גם לטובת העם, ולא היססו "לתבוע צורכיהן של ישראל מלפני הקודש ברוך הוא".²¹
לפי מסורת חז"ל, הנביאים לא חידשו הלכות ותקנות – חוץ ממצוות קריאת מגילה, "ואין הנביא רשאי לחדש" בכל הקשור למצוות התורה.²² אך לנביאים היה תפקיד חשוב בהנחלת התורה, והם נזכרים במשנה כחולייה אחת לפני האחרונה בשרשרת המסירה של התורה: "ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה"²³ לפי תפיסת חז"ל, מאז חורבן בית המקדש השני היו החכמים לממלאי המקום של הנביאים: "מיום שחרב בית המקדש – ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים".

מאחר שבמקרא נזכרים גם נביאים בני עמים אחרים, דוגמת בלעם, עסקו חז"ל בהשוואה בין נביאי ישראל לנביאים אחרים, והציעו כמה הבדלים, ובהם כאלה הנוגעים לאופן ההתגלות, לדוגמה: לנביא אומות העולם התגלה ה' "בחצי דיבור", ואילו לנביאי ישראל – "בדיבור שלם, בלשון חיבה, לשון קדושה, בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו."²⁴

נביא שקר

המושג "נביא שקר" אינו נזכר במקרא, אלא במשנה,²⁵ אך הגדרתו של נביא שקר נזכרת בתורה (דברים יח 18 – 22) והיא קובעת כי נביא שקר הוא מי שמתיימר לדבר בשם ה' או מתנבא בשם אלוהים אחרים. ובעוד נבואתו של נביא אמת מתגשמת – נבואתו של נביא שקר אינה מתגשמת, ועונשו מוות.²⁶
הסוגיה של התממשות הנבואה כאות לאמיתותה קיבלה ביטוי בשלהי תקופת הבית הראשון, בעימות בין ירמיהו הנביא לחנניה בן עזור (ירמיהו כח). חנניה – בניגוד לירמיהו – ניבא ליהודה שחרור מהיר מעול בבל, וירמיהו הסביר לחנניה כי נבואת שלום חייבת להתגשם, לעומת נבואת פורענות שעשויה להתבטל משום שכל מטרתה להביא את העם לידי הכרה בחטאיו ולשינוי התנהגותו – ובכך למנוע את הפורענות. בסופו של העימות ובעקבות התגלות ה' לירמיהו התברר כי חנניה אכן היה נביא שקר, וירמיהו הטיח כנגדו: "לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר".

האשמות מסוג זה רווחות כנגד נביאי השקר: ה' לא שלח אותם (ירמיהו יד 14 – 15), הם בודים את נבואותיהם מלבם (שם כג 25) או מתעתועי רוחם (יחזקאל יג 3), ולעתים גונבים אותן מנביאי האמת (ירמיהו כג 30). נביאי השקר הולכים שולל אחרי "רוח שקר" (מלכים א, כב 22) – וגרוע מכך: הם חוטאים בעבירות מוסריות לסוגיהן ואינם דבקים בעבודת ה'.²⁷ למאבק בנביאי השקר מקום מרכזי בפעילותו של אליהו הנביא, שרדף את נביאי הבעל (מלכים א, יח) ובפעילותו של ירמיהו הנביא (ירמיהו כג, כח ועוד).²⁸
חז"ל מגדירים את נביא השקר כמי שמתנבא על "מה שלא שמע ומה שלא נאמר", ועונשו מוות בידי אדם. אך נביא שקר שנמנע מלהתנבא או "עובר על דברי עצמו" וחוטא – ייענש רק בידי שמים, ביד ה': "אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים יח 19).²⁹

הנבואה בהגותו של רמב"ם

בספרו הפילוסופי מורה הנבוכים עוסק רמב"ם, בין השאר, בהתגלות ובנבואה.³⁰ רמב"ם מציג שלוש גישות להגדרת תופעת הנבואה: הגישה של המון העם, שבה מאמינים גם מקצת "אנשי תורתנו" והיא: ה' בוחר במי שירצה ומאציל עליו את הנבואה, מבלי להתייחס לתכונותיו של האדם או למידותיו. הגישה השנייה היא הגישה הפילוסופית, לפיה הנבואה היא תוצאה של דרגת השלמות שאליה מגיע האדם: אדם בעל שלמות שכלית ומוסרית הניחן בכוח מדמה (=דמיון) ומגיע לשלמות האפשרית – הוא יתנבא:

"האיש המעולה השלם בשכליותו ובמידותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות… הוא יתנבא בהכרח."

לפי הגדרה זו, הנבואה אינה עניין של בחירת ה' וחסד על טבעי, ורמב"ם, כפילוסוף יהודי, התקשה לקבל גישה זו. ומכאן הצעתו לגישה שלישית, שהיא "דעת תורתנו ויסוד דתנו", ולפיה התהליך הוא אמנם טבעי, אך מרכיב הכרחי הוא התערבות האל, שבכוחו למנוע את הנבואה. ואז – גם האדם "הראוי לנבואה, המכין עצמו לה" לא יתנבא.³¹
רמב"ם הגדיר אחת עשרה דרגות של נבואה. שתי הראשונות, הנמוכות שבהן, אינן נבואה גמורה, אלא פעולה בהשפעת "רוח ה'", דוגמת פעולתם של השופטים או התבטאות של אדם "ברוח הקודש" – כמו זו ששרתה על דויד המלך בכתיבת תהלים ועל שלמה המלך כשכתב את משלי, קהלת ושיר השירים. הדרגה השלישית בנבואה היא משל בחלום: "ובגוף החלום ההוא של נבואה יתבאר לו עניין המשל ההוא". הדרגה הרביעית – "שישמע דבר בחלום הנבואה מפורש מבואר" אך לא יראה את אומרו. הדרגה החמישית – נבואה בחלום, שבו נראה האיש הדובר. הדרגה השישית – נבואה בחלום, כאשר הדובר הוא מלאך (ולא איש). הדרגה השביעית – "שיראה בחלום הנבואה כאילו ה' יתברך ידבר עמו". בדרגה השמינית – רואה הנביא בחלומו חזון ומשלים, כמו ההתגלות של ה' לאברהם בברית בין הבתרים. בדרגה התשיעית – חזון הנגלה בחלום כולל דיבור של ה' – כמו שדיבר ה' לאברהם בברית בין הבתרים. בדרגה העשירית יש התגלות של איש במראה (ולא בחלום) – כמו המלאכים שהתגלו לאברהם. והדרגה האחת עשרה, "העליונה במדרגות הנביאים", היא התגלות של מלאך לאדם, כמו המלאך שנראה לאברהם בזמן עקידת יצחק.³²
גרסה מקוונת בתרגום הרב יוסף קאפח – באתר דעת

הנביא בהגותו של אחד העם

במאמרו "כוהן ונביא" (תרנ"ג – 1892) עוסק אחד העם בנבואה – ובנביא. אחד העם ראה בנביא אדם ש"רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו", ש"אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא (=מראה) של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים… [את הרעיון] בשלמותו בכל חזיונות החיים". אך במציאות אין הנביא מסוגל להשיג את "חפצו במלואו" ולהגשים את רעיונו בשלמותו, "מלא הוא (=הנביא) תמיד כעס ומכאובים".
לשיטתו של אחד העם, המוסר ושאיפת הצדק הם העומדים במרכז הנבואה בישראל, השואפת להגשמת "ממשלת הצדק המוחלט בכל הבריאה כולה." הנביא צריך לשאוף להנחיל עקרונות אלו לעם כולו, ולגרום לכל אדם "להידבק במידת קונו (=בוראו) ולעזור לו כביכול בהנהגת עולמו בדרכי צדק".³³ שאיפת הנביאים להפוך את כל בני העם לנושאי רעיון הצדק – כמו הנביא עצמו – מעוגנת לדעתו של אחד העם בהשקפתו של משה רבנו: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא 29).
גרסה מקוונת של המאמר "כוהן ונביא" – באתר פרויקט בן יהודה

העשרה - קישורים

מאמר של חיים ה' כהן, "הנביאים – חופש הדיבור" – באתר מקראנט

מאמר של עמוס חכם, "המאבק בין נביאי האמת ונביאי השקר" – באתר מקראנט