תרגומי התנ"ך הקדומים

מבוא

כל ספרי התורה ומרבית ספרי התנ"ך נכתבו, כידוע, בעברית,¹ אך כבר בתקופת הבית השני לא הייתה העברית שפתו של כלל עם ישראל. בשל נסיבות היסטוריות (גלות) ותרבותיות (השפעות הסביבה) אימצו יהודים רבים את היוונית, הארמית, ואחר כך את הערבית² – כשפות דיבור, ובכך "העמידו בסכנה את יכולתו של המקרא להישאר ספר חי".

מנהיגי העם בתקופת הבית השני ובתקופת חז"ל התמודדו עם בעיה זו בכמה דרכים, "ובין החשובות שבהן – המדרש ותרגום המקרא". תרגום המקרא – ובראש וראשונה תרגום התורה – אפשר לא רק העברה של התוכן משפה אחת לשפה אחרת, אלא גם הוספה של דברי הטפה, אזהרה ועידוד וכן "התייחסות לשאלות חדשות שהזמן גרמן".

שפות התרגום החשובות ביותר בתקופת הבית השני היו ארמית ויוונית.³ למתרגמים הייתה מטרה חינוכית – לפרש את הכתוב ברוח המסורת – ומשום כך התרגומים הם "צורה קדומה של פרשנות המקרא".⁴

ראשית התרגום הארמי לתורה

ראשיתו של התרגום הארמי לתורה בתקופת הבית השני: גולי בבל ששבו ליהודה לא ידעו עברית והביאו אתם לארץ את השפה הארמית. המסורת מייחסת את תחילת התרגום לארמית לעזרא הסופר.

הוא הנהיג את הקריאה בתורה בציבור "מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח 8), וכדי שהציבור שלא ידע עברית יבין את הנקרא – תרגם עזרא את התורה לארמית.⁵ "עיקר תפקידו וחיותו של התרגום הארמי היו בבית הכנסת" ושם שולב תרגום התורה לארמית (ובמידה מסוימת גם התרגום לארמית של חמש מגילות) כנוסח שבעל פה – ולא כנוסח כתוב: בשעת הקריאה בתורה היה המתורגמן עומד ליד הקורא בתורה ומתרגם כל פסוק בעל פה ומן הזיכרון.⁶

במשנה ובתלמוד נזכרים כללים הנוגעים לאופן התרגום ולשילובו בקריאה בתורה, ולמגבלות שחלו על המתורגמן ועל הקורא בתורה.⁷ כללים אלו נועדו להדגיש את ההבחנה בין התורה המקודשת שבכתב ובין תרגומיה שבעל פה. התרגום הארמי שבעל פה היה מיועד לקהל הרחב בבית הכנסת ובבית המדרש, והוא היה היסוד לתרגומים בכתב שנתחברו "זמן רב לאחר תקופת אמירת התרגום בפועל", ובכל זאת שימרו "שרידים מאותו עולם תוסס וחי".⁸

תרגומי המקרא לארמית

התרגומים הארמיים למקרא כוללים תרגומים לתורה, לנביאים ולכתובים. בתלמוד הבבלי נזכרים שניים מהם: תרגום התורה לארמית, המיוחס לאונקלוס, ותרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים.

מתרגומי התורה לארמית – המקובל והנפוץ ביותר הוא תרגום אונקלוס, שנכתב בארץ ישראל ונערך בבבל, שם זכה לברכתם של החכמים שכינו אותו "תרגום שלנו."⁹ תרגום אונקלוס "הוא שהתקדש במסורת העם" ועליו נאמר: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום¹⁰ – מאריכין לו ימיו ושנותיו."

עוד תרגומים ארמיים לתורה שנכתבו ונערכו בארץ ישראל הם התרגומים הירושלמיים (ת"י), הכוללים קבוצה של טקסים "המתאפיינים בקווים ספרותיים-לשוניים אשר אינם מצויים בתרגום אונקלוס לתורה או בתרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים".¹¹ בקבוצה זו – תרגום ירושלמי א' לתורה, המיוחס (בטעות) ליונתן בן עוזיאל,¹² ותרגום ירושלמי ב' לתורה.

תרגום ירושלמי א' הוא התרגום השלם לחמישה חומשי תורה, שנערך כנראה במאות 7 – 8 לספירה, וכולל – בצד תרגום מילולי – גם מדרש אגדה, הסברים ומושגים.¹³ תרגום ירושלמי ב', שנקרא גם "תרגום הקטעים", כשמו כן הוא: אוסף של קטעי תרגום לפסוקים מן התורה שנשתמרו בכתבי יד שונים¹⁴ ונדפסו לראשונה במקראות גדולות בדפוס בומברג (1517 – 1518).

עוד תרגום שלם לתורה הוא תרגום נֶאוֹפִיטִי,¹⁵ שנתגלה בספריית הוותיקן בשנת תשט"ז – 1956. תרגום ירושלמי ב והתרגום הנאופיטי הם כנראה תרגומים קדומים מן המאות 1 – 2 לספירה.

כאמור, גם לספרי הנביאים יש תרגום לארמית – תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים מן המאה ה-1 לספירה. תרגומים לארמית יש גם לספרי הכתובים – פרט לשניים: לדניאל ולעזרא ונחמיה. תרגומים אלו נעשו בתקופות שונות בארץ ישראל, החל במאה ה-1 לספירה ועד המאה ה-8. ¹⁶ גם תרגומים אלו מופיעים בדרך כלל בצד פסוקי המקרא במהדורות המודפסות של ספרי הכתובים, לדוגמה – במקראות גדולות.

תרגומי המקרא ליוונית

התרגום הידוע ביותר של המקרא לשפה היוונית הוא תרגום השבעים, והתרגומים ביוונית שנתחברו אחריו היו בעיקר עיבודים של תרגום זה. בשל ההבדלים הרבים בין נוסח המסורה של התנ"ך לתרגום השבעים, עלה הצורך ליצור תרגום יהודי ליוונית שישקף נכונה את המסורה.¹⁷

זאת ועוד: הכנסייה הנוצרית הקדומה אימצה את תרגום השבעים והכניסה בו שינויים בהתאם להשקפותיה. מעשי הכנסייה הנוצרית הקדומה הגבירו את רתיעתם של חז"ל מן התרגום, וזוהי כנראה הסיבה שהביאה לדחייתו.¹⁸
שלושה תרגומים ידועים של יהודים לתורה ליוונית מתבססים על תרגום השבעים, ואלו הם: תרגום עקילס, תרגום סומכוס ותרגום תיאודוטיון. סומכוס ותיאודוטיון היו ככל הנראה לא יהודים, ואילו עקילס היה גֵר, מתלמידיו של רבי עקיבא, שחי בתחילת המאה ה-2 לספירה. תרגומו של עקילס נחשב מילולי ומדויק, והיה נאמן על חז"ל.¹⁹

מקבץ של תרגומי המקרא היהודים ליוונית מופיע בהֶקסאפּלה (=כפול שישה) – מהדורת התנ"ך ביוונית של אוריגינס, מאבות הכנסייה במאה ה-2 לספירה. מהדורה זו כללה שישה טורים ובהם הנוסח העברי של המקרא – ולצדו חמישה תרגומים ליוונית: התרגום של אוריגינס עצמו, תרגום השבעים, תרגום עקילס, תרגום סומכוס ותרגום תיאודוטיון.

התרגום החבשי למקרא

התרגום החבשי הוא תרגום המקרא מיוונית ללשון גֶעְז, שנעשה כנראה במאה ה- 4 לספירה. בתרגום – מילים שאולות מארמית, ובהן – צלות (=תפילה), תבות (=תבה).²⁰ עיקר פרסומו בא לו בזכות אותם ספרים חיצוניים הכלולים בו, שלא הגיעו לידינו בשפות אחרות, ובהם ספר היובלים בשלמותו, קטעים מסֵפֶר חנוך ומסֵפֶר ברוך (אך לא מספרי מקבים).

אין הוכחה להשפעה ישירה של המקרא העברי על התרגום החבשי, והיא גם "אינה מתקבלת על הדעת" שכן יהודי חבש "לא ידעו עברית בתקופות הידועות לנו, ולא השתמשו בנוסח העברי – אלא בחומש החבשי של הנוצרים". ²¹

העשרה - קישורים

מידע על תרגומים, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן, ההכסאפלה, הוולגטה, תרגומים יווניים, ועוד – באתר מקראנט

מידע על תרגומים קדומים של התורה והמקרא לארמית, יוונית ולטינית – באתר ויקיפדיה

תרגום אונקלוס לחמישה חומשי תורה – באתר ספריא

תרגום שבעים – הטקסט היווני בהשוואה לטקסט העברי ותרגום לאנגלית